מפולין קל להיזכר בתוצאותיה הקטלניות של הגזענות

הגענו הבקר לפולין לסיבוב הופעות שמתחיל מחר.

 קל להיזכר, מהמקום הקודר והקר הזה, מה קורה כשעם שלם, לכאורה נורמלי, אנושי, שוחר תרבות וחפץ חיים,  נדבק בחיידק קטלני ונורא, חיידק הגזענות, שהולך ומכרסם בתודעתו, בתבונתו, באנושיותו, עד שהופכו למפלצת נוראית, אלימה, רצחנית. העם היהודי, שהיה אחד הקורבנות העיקריים והאומללים ביותר של הגזענות המכוערת הזאת, חווה בימים אלה, במדינה שהוקמו על חורבות אסונו הוא, טרנספורמציה דומה. לאט לאט, ולאחרונה פחות לאט, בגיבוי גורמים רבים, חלקם קיצוניים, חלקם ממלכתיים, ממשלתיים, דתיים ומסחריים, העם בישראל משנה את פרצופו, הגזענות מחלחלת לשפתו, לתרבותו, למערכת החינוך שלו, לחוקיו, לאמצעי התקשורת, לשיח היומי והגרוע מכל, לנורמה שלו...בצורה כה מבהילה שנראה שלא רחוק היום וחוקי נירנברג מעודכנים ינוסחו בעברית כלפי כל אדם שאיננו יהודי, ובכך נסיים תהליך ארוך ומסוכן שניבא אותו ישעיהו ליבוביץ' הגדול כבר לפני שנים: נהפוך בעצמנו זהים לאלה שהביאו עלינו את האסונות האיומים ביותר, במשך כל ההיסטוריה העצובה של עמינו. נהפך למפלצות.

למען האמת, אנחנו כבר שם.

ומי יקום ויזעק? מי יאמר חדל? מי ילחם על מה שנותר מאנושיותה וערכיה ההומניים של המדינה? על "ואהבת לרעך כמוך"?

אני מוכנה להילחם. למרות הקללות, האיומים, הרפש והבידוד. למרות ששמו אותי ללעג ולבוז, למרות כל הגועל נפש והפורנוגרפיה שיוצאים מפיותיהם של אנשים אומללים , מפוחדים וחלשים, שטופי מוח, קורבנות אינדוקטרינציה מסוכנת. ולמרות השתיקה הרועמת של חלק גדול מ"חבריי".

ואני לא לבד! יש רבים וטובים במדינה שנלחמים למען הטוב שבה, למען עתידה, גם בתנאים הקשים ביותר. אני תומכת בפועלם בכל רמ"ח איבריי: בפוליפוני מנצרת, בגלריה אום אל פחם, בקול אחד, בעמותת יד ביד, במכון הערבה, באגודת ווחד על אחד, בYala young leaders, בקרן החדשה לישראל, בלוחמים למען השלום, בנשים עושות שלום, בפורום המשפחות השכולות, בישראייד, בלקט, במרכז מעשה, והרשימה עוד ארוכה.

אני קוראת את התגובות המזעזעות על פי רוב לסטטוס   שלי בפייסבוק, שבו דיברתי על עמיר בניון ועל אגודת הסטודנטים הערבית יהודית, "ווחד על אחד".  (נכתב ב25.11.14)

הדבר היחידי שמעניין אותי להתייחס אליו הוא התחושה אצל חלק מהכותבים (השפויים יותר) ש"אין עם מי לדבר", בצד השני,  ולהכללות לגבי הערבים, כאילו הם כולם מקשה אחת, רוצחים בדם קר מבטן ומלידה.

זה אולי הדבר שמפריע לי יותר מכל.

ברצח הנתעב בבית הכנסת בירושלים בשבוע שעבר, שאותו ושכמותו יש לגנות בחריפות, נרצחו 4 בני אדם בסכינים, 8 נפצעו.

ברוך גולדשטיין רצח 29 בדם קר בעת תפילה, ופצע 125.

מחבלים ערבים חטפו שלשה בני ישיבה חפים מפשע ורצחו אותם.

מחבלים יהודים חטפו , היכו ורצחו את הנער מוחמד אבו ח'דיר, שרפוהו בעודנו חי.

ההסתה של גורמים מסוימים מהאסלאם הקיצוני נגד יהודים נוראית ומסוכנת.

גם גורמים מסוימים בעם היהודי מסיתים לשנאה לא פחות, כמו הרבנים גינזבורג וליאור, או ראש עיריית אשקלון, ובממשלת ישראל, בעת חקיקה גזענית ומסוכנת.  וכאילו לא די בכל זה,  אנחנו גם מסיתים אחד נגד השני...מי שמעוניין (ויש לו בטן חזקה) מוזמן לקרוא את אוסף הרפש שכתבו עלי ...הסתה לשמה, הסתה לאלימות וגם לרצח, מפיהם של יהודים. ואני בסה"כ אזרח אחד קטן. יש גם הסתה ברמה הרבה יותר גבוהה, כמו זאת שהובילה לרצח רבין.

אומרים ש"הם" שמחים כשאצלנו נרצחים.

אני קראתי פוסט בפייסבוק של מגן דויד אדום, שלאחר השריפה בעכו, בירך על מותם של הקורבנות הערבים! גם קראתי צהלות שמחה של יהודים כשאוטובוס התהפך ונהרגו 8 ילדים פלסטינים, בסגנונן "תרגעו, זה רק ילדים ערבים..תתפללו להרוגים, אחלה דרך להתחיל את השבוע"...

ומה בדבר השמחה הגדולה לאחר רצח רבין, בקרב יהודים כה רבים?

אומרים ש"הם" שולחים ילדיהם למות.

ומה אנחנו בדיוק עושים? מה זה "טוב למות בעד ארצנו"?  מה זה  פולחן המוות שלנו? מה זה ללמד ילדים בכיתה א על "ערך ההקרבה", לפי שיטת משרד החינוך ? עבור ארצנו מותר לנו למות אבל להם עבור ארצם אסור?

 למען ההבהרה: כל העסק הזה בעיני מטורף! אינני בעד למות עבור שום ארץ. שום אבן לא שווה את חייו של בני. עבור ערכים כמו חרות, כן. עבור שמירה על חיי אדם, כן. וגם, אך ורק אחרי שמיצינו כל אפשרות אחרת, כל קצה חוט היכול להוביל להידברות, להסכמה או לפחות לאי-לחימה בדרך להסכמה, לפיתרון בדרכי שלום. מה שלצערי, רחוק מלהיות המצב. 

אין לאף עם מונופול לא על צדק ולא  על רשע.  

אין לי שום סימפטיה לרוצחים, ערבים או יהודים, לא למסיתים ולא לאלימים.  אין לי שום דבר משותף עם ערבי או יהודי שמקדשים את המוות, את הדת או את הלאום, על פני חיי האדם באשר הוא.

מדינת ישראל יכולה לעצור את גל הגזענות, האלימות, ההתבהמות והדהומניזציה המתרחשת בגבולותיה.

אפשר. יש את הכלים, יש שותפים, יש דרך. הכול יש.

 רק רצון אין.

אנחנו מעדיפים להתחפר בעמדותינו הצדקניות, לבנות קירות של שנאה סביבנו, להתעסק בהאשמות, בביקורת על כל העולם אבל אף פעם לא על עצמנו. לאבד עצמינו לדעת. ואין אנו מוכנים לראות את הנולד: את האסון שאנו מביאים על ילדינו ונכדינו ועל המדינה שכה אהבנו. מיטב בנינו, שינקו מהארץ הזאת את הטוב שבה, ששרתו אותה שנתיים, שלש ארבע, לפעמים יותר... אט אט, חרש חרש, אורזים מזוודותיהם והולכים למקומות אחרים, נאורים יותר, שפויים יותר. לוקחים איתם את נעוריהם, את יצירתיותם, את האינטליגנציה שייצרה את  ה" start up nation"  שאנו כה מתגאים בו, ומשקיעים אותם בניכר. ומי שנשאר? נידון לחיות על חרבו, אדם לאדם זאב.

אט אט יתייאשו גם חברינו הטובים ביותר ברחבי תבל, אלו שתמיד תמכו ואהבו, ונתנו בנדיבות. את רוב האירופאים כבר איבדנו,  האמריקאים בדרך, ויהודים רבים, שדעותיהם לא תואמות את מדיניות הממשלה הנוכחית , יינטשו גם הם. באופן אירוני, בסוף נישאר רק עם הגרמנים..והאבנגליסטים צמאיי הארמגדון.

לשמחתי, כמו שציינתי בראשית דבריי, יש עדיין ארגונים רבים הפועלים למען השלום ולמען חברה שיוונית....אוהדי ישראל המדוכאים, המתוסכלים והמיואשים, מבפנים ומבחוץ, יכולים למצוא תקווה בתמיכה בפרויקטים כאלה. אני אישית עמלה על זה רבות, לכוון את ידידיי הרבים ברחבי העולם בדיוק למקום הזה, שבו אני עצמי נמצאת: להתרכז  בעשייה חיובית, לתמוך באלה הפועלים ללא לאות למען השלום.

הלוואי ויקרה משהו שיוציא את המדינה הזאת מתרדמתה, שכמו באגדת ילדותינו, יבוא נסיך וישבור את הכישוף הנוראי בין  מאה שנה  שהטילה עלינו מכשפה רעה...נתעורר פתאום, ולא נבין מה קרה לנו...

וכשנתעורר, הלוואי ולא נגלה.. שאיחרנו.