Thursday, January 30, 2014

על גיבורי תרבות ופרסים.

על גיבורי תרבות ופרסים.

תהליך היצירה האומנותית כולל הבעה ספונטנית לצד פיתוח, עיבוד ועריכה. בקרת האיכות של התהליך נעשית על ידי המצפן האומנותי הפנימי של כל אמן. כאשר יוצר משתמש במצפן חיצוני - של יוצרים אחרים למשל- הוא לכל היותר שוליה, מתלמד, בדרכו להיות אמן, או לחלופין פשוט חקיין. במקרה  שהמצפן האומנותי שייך להמונים, או אז אנחנו מדברים על בידור -  פופולרי ומצליח ככל שיהיה, אך לא על אומנות. 
 
האמן נמצא בדיאלוג עם החברה סביבו. הוא מקבל ממנה חיזוק ועידוד בכל פעם שהוא מוצא הד בליבותיהם של  אנשים בעלי מצפן אומנותי זהה .  הרזוננס הזה הוא על כן איכותי מטבעו ואין הוא נמדד כמותית. ההיסטוריה של האומנות רצופה בגאונים שמעולם לא זכו להכרה בחייהם.
 
מסיבה זו, המיסוד של ״הכרה אומנותית״ בדרך של הענקת פרסים הוא בעייתי מעיקרו, וזאת בין שההכרה נתונה בידי ״וועדה״ או מבוססת על נתוני פופולריות ברי מדידה. על פי הוויקיפדיה ״פרס אקו"ם החל את דרכו בשנת 1958 כתחרות קטנה נושאת פרסים על יצירות אשר הוגשו בעילום שם מה שהחל כתחרות קטנה, הפך עם השנים למפעל הפרסים הגדול בישראל, בתחום המוסיקה והספרות....״ 
 
עקב תהליכים דומים בכל העולם, פרסים ואותות כבוד אמנם מקדמים בוודאות קריירה של אמנים אך לאו דווקא את האומנות עצמה!
 
 בחברתנו הציבור כבר הפנים את העובדה שגיבורי התרבות שלו נמדדים ברייטינג שלהם, או במילים אחרות, בהיותם ״סלבס״. מכאן קצרה הדרך לתובנה הנפוצה בכל תור לאודישינים בתכניות הריאליטי, שהדרך להיות ״סלב״ מתחילה באמביציה להתגלות כ״טאלנט״ ולא חשוב במה, ובעצם לתובנה המופשטת עוד יותר שאפשר גם בלי ״טאלנט״.
 
 
 
 
 
כתגובה לרידוד תרבותי זה משתדלים מקדמי ה ״הכרה האומנותית״ הממוסדת לעשות מלאכתם נאמנה ולתמוך באמנים ראויים (עד כמה שוועדה נבחרת יכולה להחליט ולהסכים). אך כאמור, ולמרבה הצער, גם הכוונות הטובות ביותר משרתות בסופו של יום את תעשיית הרייטינג. מצב דברים עגום זה, גם אם הוא בלתי נמנע, מטיל אחריות כבדה על כתפי מעניקי הפרסים למיניהם. אחריות זו אינה מסתכמת בבחירת אומנים ראויים, אלא בהבנה שהפרס מסייע להגדיר את גיבורי התרבות של האומה. גיבור תרבות, כמו כל גיבור, הוא משאת נפש הזוכה להערצה  וללגיטימציה ציבורית , לא רק כמייצג של אומנותו אלא כ״פרסונה״, כ״סלב״,כמופת חברתי.

דוגמא מאלפת למצב עניינים זה היא זכייתו של אריאל זילבר בפרס אקום על מפעל חיים השנה.
 
מעטים יחלקו על תרומתו האומנותית של אריאל ועל איכותו כיוצר מוכשר ומקורי. אך בחירתו, ובעיקר בקטגוריית מפעל החיים, מהווה הפניית עורף לאחריות הציבורית הזו.
 
הכיצד ? שלא כמו בהליך בחירות דמוקרטי בה הציבור זכאי להיחשף למגוון הדעות והעמדות ומתוכן הוא בוחר את מנהיגיו על פי שיפוטו, במקרה של אריאל זילבר ה״ממסד״  עצמו כבר בחר,  חגג, אישר, טיהר ולא ביקש הבהרות או התנצלויות. לציבור לא נותר אלא להריע ולאמץ בחום.
 
אפשר וצריך לשאול האם בקרב מעגלים רבי השפעה בתחומי התרבות יש מקום לביטוי של עמדות וערכים הומניסטיים בכלל? או שמא העמדה הפוסט מודרנית הביסה כליל את רוח החברה הליברלית ואת הזדהותם של אמנים בפומבי עם ערכיה? האם יש מקום לאמיל זולא שנלחם ב-1898 את מלחמתו של דריפוס  בישראל של 2014? 
 
איננו קוראים בשום אופן להחרים את אריאל זילבר האמן. יתרה מזו, היינו רוצים להאמין שהוא אכן ינצל את הבמה המכובדת שניתנה לו ויבהיר בפני הקהל מעט מן הדברים המיוחסים לו, ואולי גם יתנצל בפומבי בפני ההומואים, הערבים, היהודים החילונים, משפחת רבין, מדינת ישראל,  ״פושעי אוסלו״, צה״ל, עובדים זרים ושאר גויים...


בשבוע בו הלכה לעולמה שולמית אלוני אנחנו הוגים במשנתה. אין אנו מצטטים את ״אני מאשים״  של זולא, אלא מסתפקים ב- ״אנחנו מתביישים בשם הציבור״ ומוותרים על קבלת הפרס למרות הערכתנו הרבה לאקו״ם ולרצון הטוב של הדירקטוריון להעניק לנו אותו. 
 
אחינועם ניני וגיל דור

1 comment:

  1. wow....useful tips for me because I'm not so able to do make up! :) you're so precious!
    Lovely Read!
    New Blog Pages>> http://relationship-blog.blogspot.com/
    http://beauty2beautytips.blogspot.com/

    ReplyDelete