בתאונת הדרכים המזעזעת שהתרחשה בדרום
לאחרונה, נהרגו 8 ונפצעו 29, כולן נשים ערביות שהיו בדרכן הביתה מתפילה
בירושלים. כל מי שהיה נוכח במקום דיווח על מראות קשים, כמעט
קשים מנשוא. הרוגים, פצועים, דם, צרחות, יבבות, הצער האנושי בהתגלמותו.
אלא שלא רק בזירת התאונה התרחשה
טרגדיה נוראית. מראה מזעזע באותה מידה נחזה ברשתות בפייסבוק: גולש
צילם והפיץ עשרות תגובות של אזרחים ישראלים לאירוע הנוראי. והנה כמה
ציטוטים:
"ערבים מסריחים, שימותו!" "איזה כיף, תנו לי חדשות
כאלה כל יום!" "הלוואי וכל יום תהיה תאונה כזאת באוטובוס
מלא ערבים".."שערבי אחד לא יישאר חי אינשאללה!"
"אימהות של מחבלים!".
הבטן מתהפכת נוכח אכזריות, אטימות
ורשעות שכזאת. זוהי רק דוגמא אחת מיני רבות של גילויי גזענות נוראיים,
ניאו נאציים ממש, הפוקדים את מדינתנו, התבטאויות המקבלות יותר ויותר
תהודה ובעקבותיה לגיטימציה על ידי חברה חולה ואומללה, ולא פעם בגיבוי
גלוי של בכירים בממשלה. אני יודעת מניסיון מר, מאחר
ודברים איומים כאלה מוטחים השכם והערב גם בי אישית.
התבקשתי לציין נושא שבעיני ראוי להיות
המרכזי בבחירות הבאות עלינו...לטובה (אני מהססת לומר
״לטובה״ הגם שהטובה המיוחלת ברורה לי, החלפת המשטר הטרום פשיסטי
ההרסני שמוצץ את לשד המדינה ומאיים להוסיף ולהקיז את דם בניה לשווא.) המתח
בין תקווה לאימה מדיר שינה מעיני מאז הוכרזו הבחירות. לפיכך
לא נדרשו לי יותר מעשר שניות בשביל לבחור את הנושא: התהליך המדיני המדשדש,
הצורך הדחוף בהשגת הסדר עם שכנינו ועם כל הליגה הערבית, שיסלול את הדרך
לתהליך שלום רציני רווי תקווה וכוונות טובות. תהליך שרק הוא יוכל
להתחיל לעקור את נגע הגזענות הנוראי מקרבנו, ולהבריא את נשמתנו.
הו! אמרתי את ה"מילה"..שלום!
אני נזכרת בילדותי כתלמידת ישיבה בניו יורק . האינדוקטרינציה
שעברתי שם בענייני כשרות (בין היתר) היתה כה טוטאלית שבזמנו,
האמנתי באמת ובתמים שאם אי פעם יקרב ללשוני בשר חזיר, השמיים יפתחו ברעם
מחריש אוזניים וברק נוראי ירד עליי לכלותני. בישראל של 2015 , למילה
"שלום" יש אפקט דומה ל״טריפה״ עבור חלק ניכר מהציבור.
הקמפיין להקניית משמעויות אפלות, שליליות ומזלזלות למילה החשובה הזאת,
שעיקרו מסע ההסתה נגד השלום, מציג את העוסקים והמאמינים בו כטיפשים הזויים במקרה
הטוב, וכעוכרי ישראל ובוגדים בני מוות במקרה הרע. קמפיין זה נחל הצלחה פנומנלית
שאין דומה לה. לדאבוני זוהי ההצלחה היחידה שאני יכולה לייחס לממשלתי
הנוכחית שהשכילה להפוך עם נאור, מיוחד במינו, עתיר תרומות חסרות תקדים למורשת
האנושית בכל תחום, לערימה מבוהלת ובורה
של פרנואידים גזענים (ושחצנים), ש"שלום" באוזניהם היא
מילת גנאי.
אם יש אם או אב בישראל שחושבים שילדם
הרך איננו הבא בתור למלכודת המוות הערכית הזאת, הם טועים טעות
מרה. אם יש מישהו שחושב שאפשר יהיה להמשיך לדבר על קוטג', מילקי ושאר ירקות
ולזנוח את הבעיה הבוערת ביותר של מדינתנו - הסיכסוך עם שכנינו, הרי
שהוא משלה את עצמו וסולל בכך את הדרך למלחמה הבאה. זהו כאמור סימפטום של
עיוורון וסימום, בחסות הממשלה ובסיוע המדיה הנשלטת על ידה ועל ידי מקורביה.
הדעה הרווחת שאני נתקלת בה היא:
"ניסינו לעשות שלום, נתנו להם הכל (זה החלק שאני הכי אוהבת, שילוב של
צדקנות, בורות והכללה) אין עם מי לדבר״, וכו... אני המומה בכל פעם
שאני שומעת את הטיעונים הללו. ובכן, ניסינו? כן, אפשר לקרוא לזה כך, (אף שמאז רצח
רבין אנחנו מנסים ובונים, מנסים ומשמיצים, מנסים ומשפילים. אכן ניסיונות
מרהיבים!). נכשלנו? ועוד איך. גם שכנינו נכשלו. אז מה המסקנה?? נטפח את הפחד
ואת השנאה בלבבות ילדינו ואז נשלח אותם אל מותם חדורי לאומנית משיחית ובלתי
מתנצלת מבית מדרשו של נפתלי בנט , ואז נבכה על קברם??
האם זה הפתרון?? מה קרה לנו? נתקנאנו בקיצוניים שבשכנינו המוסלמים והחלטנו
לייצר ״שהידים״ יהודים ?
באשר לי, הוריי חינכו אותי להמשיך לנסות
גם משנכשלתי. לדבריהם כל רגע בחיים הוא הזדמנות חדשה ומקור לתקווה. המנצח, אומר
אבי, איננו זה שמנצח רגעית, אלא זה שיודע לקום שוב ושוב אחרי שנפל. וכל
זה לפני שהתחלנו לדבר על "ואהבת לרעך כמוך". ומי אמר שהדרך קלה? מי
אמר שהפתרון פשוט? ברור שהוא איננו! אך מהי האלטרנטיבה? האידיאולוגיה הקומפקטית
מבית מדרשו של הימין הלאומני המשיחי? שילוב של נכונות להקריב את ילדינו
עבור ערימת רגבים, עם טיפוח גזענות, שנאה ואלימות לצד רגש עליונות ויהירות?
גישה טוטאלית "עד כלות"...? מי יוכל בדעה צלולה לבחור באופציה
כזאת??
השנה אני מציינת 25 שנות קריירה. מסע
שלקח אותי סביב העולם. היה לי הכבוד לייצג את ישראל אין סוף פעמים, לפגוש
גדולי עולם, מדינאים, אנשי רוח ואקדמיה, תרבות ואומנות. חזיתי בתופעות ובתהליכים
מדהימים ומזעזעים כאחד ועשיתי תמיד כמיטבי להניף את דגל השלום כדגל המייצג את
מדינתי האהובה, מדינת ישראל.
השלום יפתח דלת לתהליכים החיוביים
והחשובים ביותר שמדינתנו יכולה לקוות להם: הבראת חברתנו הנגועה בגזענות
ובשנאה, הקצאת משאבים ראויים לחינוך, משיכת השקעות מכל
העולם , שגשוג תרבותי ,
שיווין הזדמנויות ויצירת הזדמנויות
חדשות , שיוון מגדרי, והרשימה ארוכה. לא, אין הבטחות והדרך ארוכה,
אך בהעידר שלום, מדינתנו תמשיך במדרון החלקלק
שאודותיו כתב ליבוביץ, שממנו הזהיר אלברט איינשטיין, שעליו מדברים אפילו
ידידינו הנאמנים ביותר: ישראל עלולה ליפול לתהום נוראי וחשוך של בידוד,של אלימות
וייאוש.
רק אל תישארו אדישים.
