רגע לפני הופעה בכיכר העיר ביום ירושלים...ולאור התנגדויות מימין ומשמאל..

ירושלים ככל עיר היא מקום שחיים בו אנשים. לאנשים אלו זהויות אתניות לאומיות ודתיות שונות ומורכבות וסנטימנטים בהתאם. ההיסטוריה המדינית והדמוגרפית מורכבת לפיכך אף היא. לאור כל אלה אפשר להבין את כל התביעות לשליטה ולריבונות מכל צד. נכון, אי אפשר לסבול את הדרת האחר ואת דיכויו כנכבש. אבל הדברים אמורים הן לשלטון היהודי והן לירדני (שאיננו מאפשר ליהודי להיות אזרח בכלל!) והן לשלטון פלסטיני שהוא לצערנו עדיין משולל ריבונות של ממש. בתוך כל אלו ירושלים צריכה למצוא את מקומה. ועל כן צצות ועולות שאלות רבות:

 

האם ירושלים צריכה לחזור למעמד בין לאומי כהחלטת החלוקה, ללא ריבונות של מדינה כלשהי רק משום שהעולם הקתולי (בעיקר) תמך בכך? האם היא צריכה להיות מנוהלת על ידי אחת המדינות - ישראל או פלסטין? ואיזו ישראל? החילונית או התיאוקרטית ביום מן הימים? ופלסטין המוסלמית, נוצרית או חילונית? ואולי יחד? ואיך בדיוק? ומי קובע? והיכן יעברו הגבולות ברבעים השונים בין שטח ריבוני לשטח בין לאומי? ומה עם הסדרי המעבר וחיי היום יום? האם איחוד העיר (כעיקרון) במלחמת ששת הימים תוך מעבר מכיבוש ירדני לכיבוש ישראלי הוא אך ורק דבר רע? האם עיר מפוצלת היא דבר רצוי? האם אין אפשרות שאחת המדינות תנהל את העיר בשכל ובמוסריות ולשביעות רצון כולם? יש הרבה מקומות בעולם שהם קדושים לדתות שונות. האם קיימת תביעה לבינאום בספרד ובטורקיה ובדלהי ועוד מקומות כה רבים שיש בהם מקומות קדושים משמעותיים? וכל אחד מספר מתי אלוהים שלו והקדושים שלו ואבות אבותיו קבעו שזה שלו בלבד, ומאז הוא מוכן להיהרג עליה?

 

התשובה האידיאליסטית על פי משאלת ליבי פשוטה:

Imagine there's no heaven
It's easy if you try
No hell below us
Above us only sky
Imagine all the people living for today

Imagine there's no countries
It isn't hard to do
Nothing to kill or die for
And no religion too
Imagine all the people living life in peace.... etc

 

אז אני פחות מאמינה  בזכויות ויותר בחובות, ובהן החובה היסודית להתנהל על פי העיקרון ההומניסטי הבא: ואהבת לרעך כמוך! אני גם שותפה לאינסטינקט הבסיסי לשמור ולהגן על חיי ועל חיי ילדיי ועל מעגל הולך ומתרחב ככל שאפשר של רעיי ולכן אני, כמו מרבית בני האדם, מתמודדת עם הקונפליקט המובנה בין אוהב לאויב כי בעולם האמיתי גם לנון וגם רבין וגם סאדאת ומרטין לותר קינג ומהטמה גנדי סימנו במותם קווי גבול בין אינדיבידואלים וקולקטיבים שונים, קווים שהם כל כך השתדלו למחוק. ואנחנו שואלים היום  ביום ירושלים היכן עובר הקו?

 

מאזני הצדק רגישים וקשים מאין כמותם לאיזון. אנחנו מטילים על כפותיהם את ה"צדק" שלנו או של אחרים בניסיון לאזן ובינתיים הכפות משתוללות ומיליונים מתים בדרך אל ה"צדק" המהולל שלהם.
אז אולי נסתפק בפחות צדק ויותר ניהול תקין ומוסרי וכאן יש הרבה מה לתקן.

דרך השלום, שאני עושה ככל שביכולתי ללכת בה כבר שנים, עוברת בירושלים ורק הכרה הדדית ברגשות של שני הלאומים תפתח את הדרך לפשרה, פיוס ושלום. התבצרות חד צדדית מאחורי בריקאדות לא תועיל.

 

יום ירושלים חוגג את זיקתו של העם היהודי לעיר באופן כללי וגם את יכולתם של יהודים מאמינים להתפלל בכותל המערבי (גברים ונשים ! הללויה!) ואת גישתם של ישראלים לעיר העתיקה אחרי מלחמת ששת הימים, גישה שנחסמה ונמנעה בשנות הכיבוש הירדני ומי יודע מה יילד יום? כל זה נאמר ללא כל קשר לשאיפתי לחזות בחתימת הסכם שלום. לשם דוגמא, ממשלה שתמסור את האגן הקדוש לרשות הפלסטינית ותשמור את הכותל או תסכים על מה שתסכים ובלבד ששני הצדדים יגיעו להבנה תהיה מבורכת בעיני ולא משנה מה צבעה הפוליטי. האם אז נפסיק לחגוג את יום ירושלים? האם אז תפסיק ירושלים להיות לב האומה באופן סמלי (עד שיתגשם חזון ג'ון לנון?) ולמה שתפסיק? האם ההיסטוריה והזיכרון הקולקטיבי ישתנו? האם המסע הרגלי המפרך דרך מדבריות ערב שערכה משפחתי בסוף המאה ה19 מתימן לעיר הקודש ישכח בעידן השלום? הנה לרגל חג מתן תורה, האם הר סיני בידנו? ומה בכך? נכון שחלק מאזרחי ישראל החליטו לחטוף את הסמלים הלגיטימיים שלנו ולהפכם לנושאי חגיגות לאומניות קיצוניות וחבל, אבל האם זה אומר שאנחנו צריכים לוותר על הפרשנויות שלנו? אני אזרחית במדינה הזאת וירושלים היא בירתי ולמרות ביקורת מימין ומשמאל אני אחגוג אותה בשמחה ובאהבה כשמה – עיר שלום! ואעשה הכול כדי לאסוף רבים ככל הניתן תחת דגל המשמעות הזו של החגיגה. עצם הזמנתי על ידי עיריית ירושלים היא ניצחון של תפיסה זו.