דברים שאמרתי בכנס פעילי התנועה של ציפי ליבני בשדרות 20-1-13

כשאני חושבת על ציפי ועל התנועה אני חושבת על  "דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נעַם, וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם"  

אני חושבת על כך שהשלום הוא נתיב ולא תחנה סופית. 

 

והנתיב הזה הוא דרך ארץ, זו שאנחנו כל כך מייחלים לראות גם בכבישי ארצנו.

דרך ארץ הקודמת לתורה. 

דרך שבה נותנים לאחר להשתלב בתנועה :) אם הוא בא מימין או משמאל.

אם הוא מחפש כתובת, אם הוא מאותת מתוך מצוקה, אם הוא מאט או נתקע בדרכו או נפגע חס ושלום. חס......ושלום! 

כאן בעיר שדרות, עיר שחוויה וכבוד גדול הוא לי לבקר בה לראשונה, מתכנסים היום אזרחים מכל שדרות העם. 

תושבי העיר יודעים, אולי יותר טוב מכל אזרחי המדינה, מהו שיתוק בצל פחד וייאוש, וגם מהי תקווה. הם חוו התפתחות ומהפכה בחינוך ובכל תחומי החברה עם מנהיג מקומי בעל חזון ומצפון כעמיר פרץ. אנשי שדרות וסביבתה חיים במשך שנים בין טילים מחד לבין אזלת יד מנגד. כשאני מעיזה לומר אזלת יד, אין אני מתיימרת אלא לצטט שישה ראשי שב"כ - שומרי הסף של כולנו ואיתם עשרות אנשי צבא עטורי תהילה מיצחק רבין זכרונו לברכה ועד איש היושב איתנו, ששמו אומר הכל - עם רם, מצנע! כולם כאחד שבו משדה הקרב ובפיהם בשורה אחידה: לא זו הדרך!  המלחמה ,חברים, היא עצירת התנועה. להתגונן ולהלחם אנחנו יודעים היטב. מה שמשום מה כל כך קשה לנו הוא להתחיל את התנועה מחדש. לשם כך צריך להזכיר מהי דרך השלום:

 

בדרך השלום יש נופים פתוחים לכל העולם, יש גשרים על פני יבשות וימים, יש מחלפים של מדע, תרבות וסחורות ויש תחנות רענון נפלאות בהן יושבים בני אדם שותים קפה יחדיו ומחליפים חוויות בדרכי נועם.

 

אז מה אני עושה דווקא כאן? אני מאמינה בשלום, ובכך שהוא מבוסס, כדברי הלל הזקן, על כך שכל התורה על רגל אחת היא "ואהבת לרעך כמוך". אבל כדי לחיות על פי יסוד אנושי זה, יש צורך להבין מהו ומיהו רעך. לשם כך יש להצטייד במנה גדושה של חופש וגמישות מחשבתית. את הגמישות הזאת אני מוצאת בתנועה!

אני מאמינה שאת עשרת הדיברות נתן אלוהי החופש והחירות - כך הגדיר את עצמו: 

 

"אָנכִי ה' אֱלהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים"

 

היציאה היתה מן המיצר, ממקום של עבדות. 

איזו עבדות? בעיני, עבדות לשיפוטיות המוסרית ולקיבעון המחשבתי. הנה - "לא תעשה לך פסל וכל תמונה...לא תשתחווה להם ולא תעבדם".

עבודת ה"פסל"! היא עבודת הפסילה - פסילת האחר והזר והשונה. זה שאיננו "אנחנו". לא משכונתנו, לא מעדתנו, לא מגלותנו ולא ממפלגתנו, לא בן דתנו, לא מאוהדי קבוצת הכדוררגל שלנו.  זהו חטא היוהרה וגבהות הלב שמקורו באכילה מ"עץ הדעת טוב ורע", כמאמר הנחש: "והייתם כאלוהים יודעי טוב ורע"! חטא שמתבטא בשיפוטיות זחוחה נעדרת שמץ ספקנות, צניעות וענווה. חטא שתוצאותיו צדקנות בנוסח: "אין על מה ועם מי לדבר". אילמות ואלימות בלבד!

ואיזה שעבוד? שעבוד לדמוי, לדמות, לדמות המנהיג החזק והנערץ.  שעבוד למסגרת אידיאולוגית נוקשה ודוגמטית. אמירת אמן ואמן ללא קשר לתוכן ומהות האמונה. 

       מקור המילה "תמונה" הוא מסגרת בעלת שמונה צלעות בצורת מתומן - כמה סימלי שגם היום התמרור המתומן היחידי הוא תמרור ה"עצור" !
התמרור העוצר את ה"תנועה".
התמרור הזה זועק עצור!, עצור, סכנה!, מוקשים הזהר - קפא על מקומך בפחד.
ומה אז? שואלים המתכנסים כאן ועמם אזרחים כה רבים ואני ביניהם. והתשובה מגיעה: כשאתם לא בתנועה קל יותר לשלוט בכם.
(כל אמא ואבא מתוסכלים יודעים זאת היטב)

טוב, אתם אומרים אבל שליטה לשם מה? לאן מובילה הדרך?
 והתשובה ממהרת לבוא: דרך? מי דבר על דרך? בואו נדבר על מנות קרב חברתיות שתקבלו מההליקופטר של יחידת החילוץ כשאתם קופאים בלב שדה המוקשים, זה המשתרע על פני כל המזרח התיכון, אפריקה, אירופה האנטישמית, ארה"ב של הדמוקרטים ואזהרת מסע לאוסטרליה על כל מקרה.

והנה קמה "אשת חייל מי ימצא, ורחוק מפנינים מכרה"  ואיתה אנשים חכמים ונבונים ואמרו  די לקיבעון המחשבתי! די לעצירת התנועה, די למחסומים על דרך השלום, די לכבישים העוקפים.הבה נעלה על דרך המלך! הבה נבטל את תמרורי הזכות "קדימה" לימין או לשמאל בלבד. הבה נאפשר לכולם להצטרף לתנועה על הדרך. דרך שיש בה רק תמרור אחד - אין עצירה - הירידה הבאה ב"השלום".