הגישה המחברת בין מצב החברה בישראל
מכל הבחינות לבין תהליך השלום עם הפלסטינים, או יותר נכון הקיפאון בתהליך, נאבקת
בתפיסות יסוד המושרשות בעומק ההוויה הישראלית.
לתפיסתם של רבים ה"בעיה
היהודית" היא היותו של העם נתון בסכסוך נצחי במימדים מיתולוגיים עם כל העולם.
סכסוך שביסודו מושגים כמו: העם הנבחר, ההבטחה האלוקית, "עם לבדד ישכון
ובגויים לא יתחשב" .אלו מן הצד היהודי, ולמולם שנאה, טינה, וקנאה מצד הגויים:
הנוצרים משום שהרגנו את בן
האלוהים. המוסלמים - כי אנחנו כופרים במשיח מוחמד. וכולם כולם גם בגלל צרות עין,
קנאה נוסח קיין והבל, או לפי ראיית הגויים, בגלל שאנחנו מסדרים אותם,
מתעשרים על גבם וצוברים כח. ובקיצור אנטישמיות.
תפיסה רווחת זו מונחלת מידי שנה
לכל ילד יהודי, חילוני דתי או מסורתי בישראל, בליל הסדר. שירת
"והיא שעמדה", המנציחה את הסכסוך וגם נותנת לו פתרון אמוני מיסטי, מבטאת
עמדה זו בבהירות ("והיא ..התורה.. שעמדה לאבותינו ולנו, שלא אחד בלבד עמד
עלינו לכלותנו אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו,והקדוש ברוך הוא מצילנו
מידם, וכו, וכו".
זוהי במדה רבה תעודת הזהות שלנו.
הציונות (מבית מדרשו של הרצל)
הייתה נסיון לתת מענה ל"בעיה היהודית" בגולה לדורותיה. הכוונה הייתה לא
רק להכיל אותה, אלא גם להתניע תהליך שיבטל אותה, על ידי
טרנספורמציה של האומה עד למצב של "עם ככל העמים".
השלב הראשון היה הקמת מדינת
היהודים, וביצורה. שלב זה הסתיים ב 67 לאחר מלחמת ששת הימים.
השלב המתבקש השני, בדרך
לנורמליזציה של העם, הוא צמצום הסכסוך ממימדיו המיתולוגיים למימדים הניתנים לטיפול
באופן פרגמטי. שלב זה החל אחרי מלחמת יום הכיפורים ב73 והוא נמשך עד
היום. בשלב הזה אנחנו מזהים קושי רגשי ושכלי להפרד ממיתוס "והיא
שעמדה".
לכאורה כולנו רודפי שלום, אך השלום
הזה, הפרגמטי, מעבר לסיכונים הראציונליים שבו, מאיים לנשל אותנו מחלק מזהותנו, חלק
קורבני ומתנשא כאחד, זהות לאומית המשלמת על חטאי העם כלפי אלוהיו, בחורבן, גולה
ושואה, אך משמרת בקנאות את רעיון הגאולה.
משבר זהות זה נותן ביטוי לקיטוב העקרוני
בין עמדות השמאל והימין. בין האדם במרכז, לעומת הלאום במרכז: בין
המדינה כמכשיר בשירות האדם לבין מדינה כמכשיר בשרות הלאום.
שורש הקונפליקט הציוני
מתמצה בביטוי "יהודית ודמוקרטית". מחד מדינת לאום, ומאידך אידיאולוגיה הומניסטית שבה
"עם ככל העמים" הוא ביטוי, ברוח ההשכלה והחילוניות, למדינה אזרחית
בשירות האדם.
על פי תפיסת העולם של השמאל, המטען
הלאומי ההיסטורי הוא גורם בעל משקל עצום שעיצב וממשיך לעצב את דמות המדינה
מבחינה תרבותית ולשונית, אך הוא איננו עליון על הרעיון שהמדינה מכשיר
בשירות האדם באשר הוא אדם.
מסתבר שבחברה הישראלית הלאומית,
המעוצבת על ידי רעיון הסכסוך הקוסמי, אין כיום מקום לשמאל. למעשה יש ימין לאומי,
מרכז לאומי, ושמאל המכונה קיצוני.
ולמרות כל זה אזרחי המדינה ניצבים
היום מול הצורך לבחור בין זהות הומניסטית המנסה להתעורר מסיוט הסכסוך הנצחי
- מן המוקטעה ועד לאירן, לבין זהות לאומית המקדשת את הסיכסוך, לפחות עד בוא המשיח
אחרי מלחמת גוג ומגוג.
למרבה האירוניה, המנהיגות היהודית
שאחרי חורבן הבית, ובהמשך גם הרבנות בגולה, בחרו להתרחק מכל ביטוי טריטוריאלי של
הלאומיות, וראו בו כפירה גמורה. על בסיס זה ראינו חרדים מפגינים נגד המדינה
הציונית, נפגשים עם עראפאת ואחמדינג'ד וכו.
אמנם הציונות ראתה בחרדים אויבי
הציונות אבל לנוכח הגרסה הלאומנית והקנאית המתממשת, עמדתם נראית הומניסטית
ממש!
אז לסיכום:
הקיפאון איננו רק בין מדינת ישראל
לפלסטינים. חומת הקרח עוברת בלב החברה. חוסר היכולת לוותר על הזהות הפוסט טראומטית
מימי חורבן הבית ודרך השואה מותיר אותנו משותקים ובוהים שוב ושוב בשתי האופציות
ההיסטוריות: מצדה? או גולה?
ומעבר לזה: הקיפאון הריגשי השתלט
על כל תחום בחיינו. הפסקנו לראות אחד את השני, נעלמה החמלה והסולידריות, שלא לדבר
על רחמים ורגישות כלפי עובדים זרים, מיעוטים וכל החלש באשר הוא. אנחנו מקדשים את
החזק, העוצמתי, הרברבן, המתנשא, כל מה שקשה וחסר לב... כקרח. לא רק מקדשים אותו,
גם מצביעים עבורו.
הצדק האבסולוטי שלנו, הצדקנות
העצמית, היא המניע לאין סוף עוולות ועיוורון מצידנו. את המילה באנגלית לצדק - justice אפשר לקרוא
just ice ....לא יותר מקרח, ולא בכדי.
על מנת להחלץ מן המשבר יש להתפקח,
להניח הנחה מושכלת ששורשי הסכסוך עם העולם הערבי נעוצים בסכסוך עם הפלסטינים ולא
בגוג ומגוג. לעשות הכל כדי לפתור אותו. לא מתוך נאיביות אלא להפך, מתוך הכרה
בהצלחה האדירה של ישראל. מדינה שידעה למן הקמתה לעמוד על האינטרסים שלה, הן
במלחמה והן בעליה. מדינה שעיצבה את גבולותיה בעמידה נחושה במלחמה הרחק מעבר
לגבולות החלוקה של 47.
אנחנו יכולים וצריכים לפרש את הניצחון ב67 ואת המאבק של
הפלסטינים בכיבוש כגורמים שהביאו בסופו של דבר את העם הפלסטיני להכרה מעשית
ועקרונית בקווי שביתת הנשק של סיום מלחמת העצמאות.
אין צורך ,יכולת או תועלת לגלגל
את ההיסטוריה לאחור, אין גם צורך להיות צודקים או טהורים. יש צורך להכיר
בזכויות הפלסטינים בנרטיב שלהם, בצערם ובכאבם, כשם שאנו מבקשים לקחת את מנהיגיהם
ונכבדיהם לביקורים באושוויץ וביד ושם. להתנצל הדדית על הסבל שגרמנו זה לזה, לחלק
את הארץ על פי מתווים שכבר סוכמו בעיקרון, ולחתום הסכם שלום. החברה
שתוולד מחדש לעידן השלום תפקח עיניה ותגלה עולם אחר סביבה ועולם אחר בתוכה. עולם
של הזדמנויות, השקעות, יצירה, משאבים לחינוך, בריאות ועזרה
לזולת. עולם שבו שולטת תקווה ולא פחד, גאולה של ממש.
מי יודע? אולי לזה התכוון המשורר שאמר
"ימות המשיח"?
וכל זה יתחיל כשנפשיר את הקיפאון
שבלב.
